בעלות ברית הן כמובן דבר חשוב לישראל.
אבל רק כתוספת לכוח שלנו, לא כבסיס שלו.
שום ברית, בין אם עם ארצות הברית, גרמניה או סין, לא יכולה ולא צריכה להיות תרופת פלא לכל הבעיות שלנו.
אבן היסוד של מדיניות החוץ והפנים שלנו יכולה להיות רק דבר אחד: אנחנו עצמנו.
החברה שלנו.
הכלכלה שלנו.
העוצמה הצבאית שלנו.
בלי זה, ברגע של משבר אמיתי, דיפלומטיה לבדה לא תציל אותנו.
במיוחד בעולם החדש, שחוזר להיות מקוטב.
כל בעלת ברית פועלת קודם כול לפי האינטרסים שלה, לפי ציבור הבוחרים שלה ולפי הפוליטיקה הפנימית שלה.
בעלת הברית ההיסטורית המרכזית שלנו היא ארצות הברית.
אבל גם היא עצמה משתנה באופן ניכר.
באמריקה מתחזקות עמדות אנטי-ישראליות.
האנטישמיות גוברת.
יותר ויותר אנשים שם סבורים שארצות הברית לא צריכה להיגרר למלחמות של אחרים, אלא להתמקד בעצמה.
זהו, לצערי, כיוון מדאיג לטווח הארוך, ובהכרח תהיה לו השפעה גם על הבחירות הבאות שם.
ובתנאים כאלה, תלות ברצונו של ציבור בוחרים זר היא מודל מסוכן עבור ישראל.
אבל יש כאן גם בעיה עמוקה יותר.
בעלות ברית אמיתיות נשענות על מדינות חזקות.
ומדינה שנחלשת מבפנים, ותלויה יותר ויותר במשענת חיצונית, עלולה עם הזמן להפסיק להיתפס כעדיפות ולהפוך לנטל, כזה שיהיה נוח מאוד להקריב את האינטרסים שלו כשזה ישרת מישהו אחר.
אם נמשיך ללכת בדרך של חולשה פנימית, קיטוב ותלות, בטווח הארוך זה עלול לשנות גם את המעמד שלנו בעיני בעלי הברית.
ולכן השאלה המרכזית של ישראל היום איננה האם אפשר לבנות על אמריקה.
השאלה המרכזית היא אחרת: עד כמה מהר נוכל לחזק את המדינה שלנו עצמה.
הדרך הזאת פירושה:
חברה יציבה וצודקת יותר;
פחות ריקבון פנימי;
פחות תלות בסחטנות קואליציונית;
יותר עצמאות כלכלית, פוליטית ודיפלומטית.
ואלה אינן פנטזיות.
ישראל כבר הוכיחה לא פעם שהיא מסוגלת לחולל ניסים של בניין מדינה.
על הצעדים הפנימיים הקונקרטיים שאני רואה כנחוצים לחיזוק המדינה - אכתוב בנפרד.
בעולם החדש, שבו הכללים הישנים נחלשים, המוסדות הבינלאומיים נשחקים, ומדינות חושבות יותר ויותר קודם כול על הביטחון של עצמן, הימור על משענת חיצונית במקום על חיזוק עצמי הוא אשליה מסוכנת מדי.
ברית חזקה היא דבר מועיל.
אבל להפוך אותה לתחליף לכוח העצמי שלנו - זו טעות.