קודם - תנאים שנכפו עלינו בעזה והשאירו את חמאס על כנו.
אחר כך - מלחמת התשה מול איראן, שגם היא השאירה מולנו אויב זועם.
ועכשיו - עצירה בלבנון, ואיסור בפועל על צה"ל להגן על אזרחי ישראל בצפון.
ומי שיחיו בתוך המציאות הזאת הם לא אזרחי ארצות הברית, אלא אנחנו - הישראלים.
והבעיה היא אפילו לא טראמפ. הוא פועל לפי האינטרסים שלו.
הבעיה היא נתניהו, שמאפשר לאינטרסים הזרים האלה לבוא במקום האינטרסים שלנו.
וזה לא סתם ויכוח מופשט על כסף או על יוקרה. זו שאלה של איומים קיומיים על עצם קיומה של המדינה שלנו - שאלה שמוכרעת במדינה זרה ולפי מניעים זרים.
מדיניות הכפיפות העקבית שלו הביאה את ישראל למצב שבו בפועל החלטות חיוניות על עתידה מתקבלות בוושינגטון.
לבנון היא לא הבעיה של ארצות הברית. רקטות חיזבאללה לא ייפלו על ניו יורק.
חיזבאללה יושב על הגבול שלנו. זה האיום שלנו, וזו המציאות שלנו בכל יום.
התושבים שלנו משלמים כאן את המחיר.
האינטרסים שלנו כאן חייבים לבוא ראשונים.
אבל במקום זה, תושבי הצפון שוב מופקרים לחכות לסבב הבא: לעוד רקטות, לעוד הרס ולעוד מוות.
והשרים לומדים על ההחלטות שהם עצמם אמורים לקבל מהצהרות של נשיא מדינה זרה.
זו כבר לא ברית, אלא דרך למעמד של מדינת חסות.
והדבר הזה מסוכן במיוחד, כי ארצות הברית היא לא בעל בית נצחי, וגם לא כזה שמובטח שיישאר ידידותי לישראל.
היום בשלטון טראמפ, שרוצה להצטייר כעושה שלום.
מחר יגיע נשיא אחר - על רקע אנטישמיות גוברת, הלכי רוח אנטי-ישראליים שמתחזקים ואלקטורט שהולך ונעשה עוין יותר לישראל - וישתמש במנגנון הלחץ שכבר נבנה לכיוון אחר לגמרי.
וזה רק אחד התרחישים האפשריים. נשיא אמריקאי חדש פשוט יגיד:
אנחנו מעצמה גדולה, אנחנו מכתיבים את השלום, ולכן עכשיו גם פתרון שתי המדינות ייצא לפועל - בין אם זה מוצא חן בעיני ישראל ובין אם לא.
ככה בדיוק מאבדים ריבונות. ככה מאבדים מדינה.
לא ביום אחד, אלא צעד אחר צעד, כששלטון משלך שוב ושוב מאפשר לאחרים לעצב במקומך את תוצאות המלחמות שלך ולהכריע במקומך בשאלות גורליות.
נתניהו מוביל את ישראל לאסון.