ניתוח שאלת איראן לפני המלחמה

לאור הדיבורים ההולכים ומתרבים על אפשרות לתקיפה קרובה באיראן, רציתי לשתף בכמה מחשבות.
לא מזמן איראן נתנה עוד דוגמה קלאסית לאופן שבו משטר אכזרי מוחץ מחאה עממית.
מדובר במשטר שכבר מזמן הרוויח ביושר את המעמד שלו כמשטר תומך טרור ברמה בינלאומית.
זו הייתה התפרצות חברתית אמיתית ונדירה, שנולדה מתוך משבר כלכלי עמוק, ירידה חדה ברמת החיים ואובדן כמעט מוחלט של אמון בשלטון.
כשהמחאות פרצו, לקהילה הבינלאומית, כולל ארצות הברית, היה חלון הזדמנויות לפעולה אמיתית.
להנחית תקיפות ממוקדות ואסטרטגיות על מוקדי הכוח הצבאיים של המשטר, ובמיוחד על משמרות המהפכה, בלי לפגוע באוכלוסייה האזרחית.
אבל הרגע הזה הוחמץ.
במקום לפגוע בדיוק במקום שהיה מחליש את המשטר, ובו בזמן גם מחזק את החלק המוחה בחברה, נבחר חוסר המעש: מילים וסנקציות.
ההבטחות לתמוך במפגינים נשארו על הנייר, והדיכוי האלים נמשך.
עכשיו התמונה כבר הרבה יותר קודרת.
במקום לפחות לנסות לנצל את גל הזעם העממי כדי להביא לשינוי שלטוני עמוק, הכול הולך לכיוון של עימות צבאי ישיר, עם סכנה ממשית להתרחבות המלחמה לכל האזור.
אם תקיפה כזאת אכן תצא לפועל, היא כבר לא תתרחש על רקע תנאים נוחים בשטח,
אלא מול אויב חמוש עד השיניים, מגויס, ומוכן לעימות.
בין אם בגלל הנאיביות המטופשת של דונלד טראמפ, שהשתכנע בגדולה של עצמו וב"גאונות" שלו במשא ומתן,
ובין אם בגלל היסוס פשוט - הרגע הזה אבד.
ואת המחיר נשלם קודם כול אנחנו, לא מי שקיבלו את ההחלטות.
מה שיכול היה להיגמר בתוך ימים ספורים כהתקוממות עממית, מחוזקת בתקיפות ממוקדות נגד עמודי התווך של המשטר,
עלול עכשיו להתפתח דווקא בכיוון העיראקי: שנים של כאוס, אלימות והתערבות חיצונית.
כי במקום פעולות מהירות ומוגבלות, מה שנראה היום יותר ויותר ריאלי הוא תרחיש של נוכחות קרקעית.
וההיסטוריה מראה שוב ושוב שאנשים מגיבים רע מאוד לזרים חמושים שנכנסים להם הביתה.
וברגע הזה, מי שיכלו להיות בעלי ברית הופכים לאויבים שמגינים על האדמה שלהם.