הסיפור הזה כבר הספיק לעורר סערה.
אבל מה שבאמת בולט כאן הוא עד כמה הוא מוצג בצורה חד-צדדית.
כן, המטפלות ובעלת ה"מעון" הזה הן אנשים שפלים, והן צריכות לשלם את המחיר הכי כבד שאפשר.
כן, רשויות המדינה שלא הבחינו במשך שנים בגיהינום הזה, לכל הפחות ראויות לבדיקה רצינית ולשאלות קשות על התפקוד שלהן.
אבל את כל זה ממילא כולם כבר רואים.
ואם זה היה כל הסיפור, הפוסט הזה לא היה נכתב.
אני מציע להסתכל על הפרשה הזאת מזווית אחרת.
מהכיוון של ההורים, ובעיקר של האימהות, שמסרו את הדבר הכי יקר להן, את התינוקות שלהן, לדירת הזוועה הזאת שנקראה "מעון".
כל אדם שהיה רואה אפילו לרגע את התנאים שבהם הוחזקו שם הילדים, היה מיד מזדעזע.
דירה רגילה. בניין ישן.
יותר מ-70 ילדים בפנים.
אפילו לא צריך לבדוק שם הכול.
מספיקה נשימה אחת כדי להרגיש את המחנק, את היובש ואת החום הבלתי נסבל של כמעט 40 מעלות.
אלה תנאים שלא מתאימים לילדים, ובטח שלא לתינוקות.
ומכאן עולה מסקנה מאוד לא נעימה.
הילדים נמסרו לשם כמו חבילות.
בלי רצון אמיתי לבדוק לאן בדיוק הילד מגיע.
באילו תנאים הוא הולך להיות.
מי אחראי עליו.
מה הוא נושם. איפה הוא ישן.
ל"אימא המסורה" פשוט לא היה זמן לכל זה.
פעם נסעתי לחופשה וחיפשתי איפה להשאיר זמנית את החתול שלי.
שאלתי אינספור שאלות. ביקשתי תמונות. ביררתי מי יהיה לידו ובאילו תנאים הוא יוחזק.
ורק אחר כך נסעתי בעצמי לבדוק את המקום.
מדובר היה בחתול.
וכאן מדובר בתינוק.
וכאן עולה בעיניי השאלה המרכזית, שמשום מה כמעט אף אחד לא שואל:
איפה האחריות של ההורים?
כי מה שאנחנו רואים כאן הוא זלזול ברור באיכות החיים ובביטחון הבסיסי של הילד שלהם עצמם.
וזה כבר סימן מדאיג מאוד.
מי שמתייחס כך לבטיחות הבסיסית של התינוק שלו, אי אפשר באמת לסמוך עליו כהורה.
לכל הפחות, צריך להיות כאן גינוי ציבורי ומעקב של רשויות הרווחה אחרי משפחות כאלה.
לכל היותר, צריך לבדוק כל מקרה לגופו.
ואם לא יוכח שלהורים היו נסיבות קיצוניות של חיים ומוות, ושלא הייתה שום חלופה אחרת -
צריך לדבר על קנסות, על שלילת זכויות הוריות, ובמקרים מסוימים גם על עונש מאסר בפועל.
אבל מה קורה בפועל?
ההורים מוצגים רק כ"קורבנות אומללים".
אין מסקנות מערכתיות, ואין שום שינוי אמיתי.
הלכו על הדרך הכי קלה: הענישו את האנשים החמדנים שרצו להרוויח כסף.
הבעיה היא שאם ההורים היו קצת יותר אחראים, מקומות כאלה בכלל לא היו יכולים להתקיים.
אבל את הבעיה המערכתית הזאת העדיפו לא לראות.
ולכן הטרגדיה הבאה מהסוג הזה היא רק עניין של זמן.
ולסיום, בנפרד.
שיא הציניות, ואולי פשוט שפלות מוסרית, הוא בדברים שאמרה האם שבנה מת במעון הזה:
"מה שקרה הוא משמיים. הוא היה צריך לעזוב את העולם הזה, כך החליט הקדוש ברוך הוא.
זה שארי מת לא בבית ולא מול העיניים שלי - זה חסד גדול."
חסד גדול.
שהילד שלה מצא את עצמו בגיהינום עוד בחייו, ושם גם מת.
ככל שאדם מפגין יותר צדקנות דתית, כך לא פעם מתברר שמאחוריה מסתתר פשוט חוסר אנושיות.
כאן הדת משמשת כתירוץ להכול:
לרשלנות שלהם.
לאדישות שלהם.
לטעויות הקטלניות שלהם.
לגבי הנתיחה והמחאה סביבה -
אני חושב שלמשפחה יש זכות להתנגד לה.
אבל מבחינתי יש סדר עדיפויות ברור:
צריך לדאוג לחיים. למתים כבר לא אכפת.
הנתיחה יכלה לתת מידע חדש.
היא יכלה לעזור למנוע מקרים דומים בעתיד.
היא יכלה, לפחות תיאורטית, להציל חיים של מישהו אחר.
אבל אצל דתיים מהסוג הזה הכול פשוט:
על הכול אומרים שזו גזירת שמיים.