פרק הזמן שניתן לחמאס להשיב לדרישה להתפרק מנשק הסתיים
כצפוי, הדרישה נדחתה.
זה רגע טוב להזכיר איך הסתיימו כמעט שנתיים של מלחמה מול חמאס: במותם של אזרחינו, במיליארדים שהתבזבזו, ובאותו חמאס בדיוק - חי, בשלטון, חמוש ובטוח בעצמו.
בסופו של דבר, הממשלה ה"ימנית" שלנו, כשכל המשאבים והלגיטימציה בידיה, הובילה אותנו לא לפתרון הבעיה - אלא למצב שבו מדינות זרות הולכות ומקבלות יותר ויותר החלטות בענייני הביטחון שלנו במקומנו.
עצם העובדה שאת המסגרת המרכזית לעתיד עזה בונה היום "מועצת השלום" של טראמפ - למעשה גוף חיצוני אישי של נשיא ארצות הברית - כבר אומרת הכול.
והנה השאלה המרכזית:
אם הצבא האמריקאי בסופו של דבר יתמקם פיזית בעזה (ותרחישים כאלה כבר עלו בארצות הברית), ואם הממשל הבא בארצות הברית, על רקע העלייה באנטישמיות ובהלך הרוח האנטי-ישראלי, כבר לא יהיה ידיד של ישראל - עד כמה בכלל ישראל תוכל אחר כך לנהל איזושהי מדיניות עצמאית בעלת משמעות, אם היא לא מתואמת עם וושינגטון?