מיתוס הממשלה שיודעת הכול

"אם הממשלה פתחה במלחמה, סימן שיש לה תוכנית. סימן שהיא יודעת מה היא עושה. אנחנו פשוט לא יודעים הכול".
לא.
זה שאנחנו לא יודעים הכול, עדיין לא אומר שלמעלה הכול מחושב עד הסוף.
זה אומר רק דבר אחד: את ההחלטות מקבלים בני אדם.
ובני אדם, כולל שרים וראשי ממשלה, טועים. כל הזמן.
וישראל כבר עברה את זה.
יצאנו מדרום לבנון בשנת 2000.
זה הוצג כמהלך שאמור היה להביא ליותר ביטחון.
בפועל, בתוך כמה שנים קיבלנו מלחמה חדשה ובעיה צפונית שלא נגמרת.
ביצענו את ההתנתקות החד-צדדית מעזה בשנת 2005.
וגם זה הוצדק בשם הביטחון.
בפועל, קיבלנו מוקד קבוע של טרור, שהשיא שלו היה 7 באוקטובר.
במשך עשרות שנים חיינו לפי ההיגיון של הסכמי אוסלו, שהוצגו כדרך להסדר.
והיום אנחנו בעצמנו מפרקים, צעד אחר צעד, את המבנה הזה, משום שהמציאות לא הצדיקה את ההבטחות של מי שבנו אותו.
הדוגמאות האלה מראות שאי אפשר לחשוב שהשלטון חסין מטעויות רק מפני שהוא השלטון.
העמדה הכי מסוכנת של אזרח בדמוקרטיה נשמעת כך:
"הם שם למעלה, הם יודעים יותר טוב".
לא, לא תמיד הם יודעים.
לפעמים הם טועים.
והמחיר של הטעויות שלהם לא נמדד במוניטין, אלא בדם.
לתמוך במדינה לא אומר להאמין בעיוורון לשלטון.
אפשר גם לתמוך בה וגם לשמור על חשיבה ביקורתית.
מה אתם חושבים: בזמן מלחמה צריך לסמוך בעיניים עצומות על הממשלה, או שדווקא אז צריך לחשוב בצורה ביקורתית?