מחיר הטעות במלחמה הזאת

מחיר הטעות במלחמה הזאת הוא עצום.
אם משטר האייתוללות ישרוד, תהיה עוד מלחמה.
זה לא תרחיש קיצון. זה טבעו של המשטר הזה.
כבר ראינו את ההצהרה הראשונה של המנהיג החדש שלהם.
אין שם אפילו רמז לשינוי כיוון, שום ניסיון להציל את חיי אזרחיו, ושום רצון אמיתי להיחלץ מהאסון הזה.
יש שם רק נקמה, קנאות ונכונות להמשיך.
לכן לסיים את המלחמה הזאת בלי תוצאה זה לא למנוע את המלחמה הבאה. זה לקרב אותה.
והמלחמה הבאה תהיה קשה יותר.
כי משטר שישרוד את המלחמה הנוכחית לא ילמד ממנה לקח של ריסון, אלא לקח של היערכות.
הוא יגיע מוכן יותר, זועם יותר, נחוש יותר, ומשוכנע עוד יותר שאת ישראל צריך להשמיד בכל מחיר.
אבל מחיר הטעות הוא לא רק המלחמה הבאה.
הוא גם מה שיקרה בתוך ישראל עצמה.
אנחנו כבר חיים במדינה שסועה מבפנים: בין חילונים לחרדים, בין ימין לשמאל, בין תומכי נתניהו למתנגדיו, בין יהודים לערבים.
כל המתחים האלה לא נעלמו.
בינתיים מה שמחזיק אותנו הוא האמונה במדינה, האמון בצבא, והיכולת של החברה הישראלית להתלכד מול אויב.
אם האמונה הזאת תתערער, ואם הממשלה תנסה שוב למכור כישלון כניצחון, המחיר עלול להיות כבד מאוד, גם למדינה וגם לחברה.
ויש גם מחיר כלכלי.
ישראל לא נשענת על משאבי טבע. היא נשענת על אנשים, על עסקים, על טכנולוגיה ועל אמון.
אם האיום של מלחמה נוספת מול איראן יישאר איתנו כנורמה חדשה, המשמעות תהיה פחות השקעות, יותר זהירות, ויותר עזיבה של מי שבכלל יכולים להרשות לעצמם לעזוב.
ובמצבים כאלה, לא החלשים ביותר הם אלה שעוזבים.
עוזבים דווקא האנשים שעליהם הכלכלה נשענת במידה רבה.
לכן הטעות כאן היא לא רק לא לסיים את העבודה מול האויב.
הטעות כאן היא להשאיר את ישראל עם מלחמה עתידית קשה ומסוכנת הרבה יותר, מול אויב שיגיע אליה מוכן הרבה יותר.