1. אסון 7 באוקטובר והאחריות שטרם מוצתה.
הממשלה הזאת לא הגנה על אזרחינו.
על הפשעים אחראים חמאס ושותפיו, אבל הנהגת המדינה חייבת לתת דין וחשבון על היערכותה של המדינה למנוע את המתקפה ולהגן על האוכלוסייה.
לראש הממשלה יש אחריות מיוחדת: הוא קובע את מדיניות הממשלה ואת סדרי העדיפויות שלה, ועליו לוודא שהאיומים המרכזיים מקבלים את תשומת הלב הראויה.
אבל שלוש שנים אחרי האסון, עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית עצמאית שתבחן את האחריות בכל הדרגים.
תחקירים פנימיים בצה״ל אינם יכולים להחליף בדיקה כזאת.
2. הישגים צבאיים שלא תורגמו לביטחון ארוך טווח.
הצבא שלנו הגיע להישגים משמעותיים.
חטופים הוחזרו הביתה, מנהיגים של ארגוני טרור חוסלו, ותשתיות צבאיות של אויבינו ספגו מכות קשות.
להישגים האלה יש משמעות.
אבל תפקידו של הדרג המדיני היה לבנות על ההישגים האלה: לגבש מתווה ברור ליום שאחרי המלחמה, ליצור מנגנונים למניעת שיקום יכולותיהם של אויבינו, וליצור תנאים שבהם אזרחינו לא יצטרכו לעבור שוב את אותו הדבר.
חמאס לא פורק מנשקו.
למרות האבדות הכבדות שספג ב־2024, חיזבאללה נותר ארגון חמוש, פעל לשיקום מאגרי הנשק שלו, ובמרץ 2026 חידש את הירי לעבר ישראל.
לסוגיית הגרעין האיראני עדיין אין פתרון שניתן לאמת, ואיראן כבר חידשה חלק מייצור הטילים שלה.
החלשת אויבינו פתחה הזדמנויות לשנות את המצב האסטרטגי לשנים קדימה.
אני סבור שהממשלה לא ניצלה אותן במידה מספקת.
שילמנו מחיר עצום, והסיכון לחזור לאותן מלחמות, ואולי אף למלחמות קשות יותר, נותר בעינו.
3. תלות בהחלטות פוליטיות של אחרים.
הברית עם ארצות הברית חיונית לישראל, אבל חשיבותה אינה משנה את העובדה שוושינגטון פועלת בראש ובראשונה בהתאם לאינטרסים שלה.
באפריל, לפי דיווח של רויטרס, נתניהו עודכן בתוכנית להפסקת אש עם איראן רק בשלבים האחרונים של המשא ומתן.
עבור מדינה שמשתתפת ישירות במלחמה, הדבר מעלה שאלה רצינית לגבי יכולתה להשפיע על תוצאותיה, וכפועל יוצא מכך, על עתידה שלה.
היום נשיא ארצות הברית סבור שאפשרות אחת משרתת את האינטרסים שלו. מחר נשיא אחר, או שיקול פוליטי אחר, יכתיבו כיוון שונה לחלוטין.
אנחנו אלה שנצטרך לחיות עם ההשלכות של ההחלטות האלה.
הממשלה חייבת לחזק את יכולתה של ישראל לקבוע בעצמה את מטרותיה ולעמוד עליהן גם מול בעלת בריתה החשובה ביותר.
אני סבור שהתמשכות המלחמה ללא תוצאה מדינית ברורה מגבירה את התלות במתווכים חיצוניים, בעמדותיהם ובתנאיהם.
4. שסע חברתי וחלוקה לא שוויונית של הנטל.
הרפורמה המשפטית הפכה לאחד ממוקדי העימות המרכזיים בכהונה הזאת. במקום שיקום האמון, העימות הפוליטי נמשך לאורך המלחמה כולה.
ובינתיים, עדיין אין חלוקה הוגנת של נטל השירות הצבאי.
יש משפחות שנושאות שוב ושוב בנטל המילואים, הפרידה מבני המשפחה, אובדן ההכנסה והסיכון לחיים.
הקואליציה ממשיכה להגן על פטורים לאחרים.
כשמציגים את מי שמתנגדים כסכנה למדינה, ומשתמשים במילה ״קפלניסט״ ככינוי גנאי, האחדות הלאומית לא מתחזקת.
לאזרח יש זכות לדרוש מדיניות אחרת. הזכות הזאת חייבת להישמר גם בשעת משבר קשה.
5. החלשת הבלמים על השלטון.
מותר לחלוק על בתי המשפט ולהציע שינויים.
אבל רפורמות צריך לבחון לפי השאלה למי הן מעניקות סמכויות נוספות, ומי יוכל לאחר מכן לבחון את החלטות הממשלה.
במהלך הכהונה הזאת נחקק חוק שיאפשר לממשלה, החל מינואר 2027, לדחות חוות דעת משפטיות רבות של היועץ המשפטי לממשלה, המחייבות אותה כיום.
נחקק גם חוק שיגביר, החל מהכנסת הבאה, את השפעת המפלגות על מינוי שופטים, באמצעות החלפת נציגי לשכת עורכי הדין בנציגים שייבחרו בידי הקואליציה והאופוזיציה.
בעיניי, ההחלטות האלה משקפות החלשה עקבית של הבלמים העצמאיים על השלטון.
קשה במיוחד לתת אמון בשינויים כאלה כאשר אותה הנהגה מתנגדת לבדיקה עצמאית של אחריותה שלה לאסון הביטחוני הגדול ביותר.
6. הידרדרות במעמד הבינלאומי.
תמיכה בחו״ל היא נכס לביטחון שלנו, למסחר שלנו ולחופש הפעולה שלנו.
לפי נתוני מכון פיו, באביב 2022 החזיקו 42% מהאמריקאים בעמדה שלילית כלפי ישראל. באביב 2026 השיעור כבר הגיע ל־60%.
מדובר בציבור של בעלת הברית החשובה ביותר שלנו!
התעמולה של אויבינו והאנטישמיות מחייבות התמודדות רצינית.
במקביל, הממשלה שלנו אחראית למדיניות שלה, להתבטאויות השרים ולאיכות העבודה הדיפלומטית שלה.
כך, על הגדלה משמעותית של תקציב ההסברה הוכרז בסוף 2024, אבל הכספים הגיעו למשרד החוץ רק באביב 2025 — שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה והעלייה המשמעותית באנטישמיות.
תקציב פרסום לבדו לא ישיב את האמון שאבד ולא יפצה על הזמן שהוחמץ.
על הכישלון של היום ביחסים עם שותפינו אנחנו עלולים לשלם מחר בצמצום שיתוף הפעולה ובהגבלות חדשות.
7. המחיר הכלכלי.
בשנים 2023–2024, על רקע המלחמה, נרשמה האטה חדה בצמיחה הכלכלית. המע״מ הועלה ל־18%. בשנים 2023–2025 לבדן עלו המחירים לצרכן בכ־9%.
כן, כעת, על רקע הירידה בעצימות הלחימה, המשק מתאושש והאינפלציה ירדה. אבל ירידה באינפלציה פירושה שהמחירים עולים לאט יותר, ולא שהם חוזרים לרמתם הקודמת.
ההתאוששות הכלכלית גם אינה משיבה אוטומטית את שנות הצמיחה שאבדו, את העסקים שנהרסו, את חייהם ובריאותם של אנשים, או את הזמן שבו משפחות שהו מחוץ לבתיהן.
חוסנו של המשק שלנו אינו פוטר את ההנהגה מהצורך להסביר איזו תוצאה הושגה תמורת המחיר הזה.
מבחינתי, זה מה שמחבר בין תוצאות הכהונה הנוכחית: מאמץ לאומי עצום, אבדות כבדות, ויותר מדי סוגיות מכריעות שפתרונן שוב נדחה לעתיד.
אנחנו זקוקים להנהגה שיודעת לתרגם הישגים צבאיים לביטחון ארוך טווח, לחלק את הנטל באופן הוגן, לשמר אמון ולשאת באחריות להחלטותיה.
אני לא חושב שהממשלה הנוכחית ראויה לכהונה נוספת.