השאלה הדתית

בישראל יש נושא שפעם היה אפשר לדבר עליו רק בלחש.
וחבל. כי זו לא שאלה של רגשות, אמונה או זהות.
זו שאלה של צדק ושל היכולת של המדינה לשרוד. והיום היא אקטואלית יותר מאי פעם.
היום יש במדינה קבוצה גדולה של אזרחים, שעל פי החוק ועל פי הסכמים פוליטיים:
לא משרתת בצבא בהיקף רחב,
לא משתתפת בשוק העבודה בהיקף רחב,
מקבלת מימון קבוע מתקציב המדינה,
ובו בזמן משפיעה באופן ישיר על ההחלטות שמתקבלות כאן.
זו לא תיאוריית קונספירציה - אלה המציאות הרשמית.
בזמן שחלק מהאזרחים
משרתים, נלחמים, נשחקים, משלמים מיסים ומחזיקים את הכלכלה,
אחרים
פטורים מהחובות האלה, אבל ממש לא פטורים מתקציבים ומכוח פוליטי.
ואני מדבר על מציאות ישראלית ותיקה, שבה ליהודים חרדים יש יתרון ברור בפריבילגיות ובזכויות לעומתנו, האזרחים החילונים.
זה עיוות שמעוגן ברמת המדינה.
חשוב להבהיר דבר אחד.
זה לא ויכוח על אמונה. אמונה היא עניינו הפרטי של כל אדם.
העניין הוא שהשתייכות דתית, שבפועל מתפקדת גם כהשתייכות מעמדית,
משמשת כמגן שמאפשר פטור מחובות אזרחיות בסיסיות,
ובו בזמן גם ככלי לחץ על שאר הציבור.
מעמד הביניים בישראל הוא זה שמשלם על הכול.
על הצבא. על הרווחה. על התשתיות. על התקציב.
ובמקביל גם מגן בחייו על מערכת שבה בשביל חלק מהציבור, ההשתתפות באותן חובות עצמן היא בכלל לא חובה.
אבל גם זה לא הכול.
כשהמדינה זקוקה נואשות לעזרה ולאחדות, באחת התקופות הקשות בתולדות ישראל,
אנחנו קוראים להם לסולידריות, להשתתפות ולשוויון בנטל,
ובתמורה מקבלים:
חסימות כבישים.
הפגנות אלימות.
תקיפות של עוברי אורח שבמקרה היו במקום הלא נכון.
הקשחה של חקיקה דתית, חלוקה של אזרחים ל"יהודים נכונים" ו"יהודים לא נכונים".
ניכוס של משאבי מדינה לטובת המגזר שלהם.
וכל זה קורה לא למרות המדינה, אלא בחסותה.
כי הפוליטיקה הקואליציונית מעודדת סחטנות ומעניקה זכויות יתר.
הבעיה היא שמודל כזה הוא לא רק לא צודק.
הוא פשוט לא יכול להחזיק לאורך זמן.
צבא לא יכול להתקיים אם השירות הוא חובה רק של חלק.
כלכלה לא יכולה לשאת לאורך זמן מספר הולך וגדל של אנשים שלא משתתפים בה.
והדמוגרפיה רק מעמיקה את חוסר האיזון הזה משנה לשנה.
מדינה שבה החובות לא מתחלקים באופן שוויוני לא יכולה להחזיק מעמד כמו שצריך.
זו לא דעה. זו עובדה היסטורית.
חברה שוויונית היא לא מלחמה בדת.
מי שרוצה להאמין, שיאמין.
אבל הצבא, המיסים והחוק חייבים להיות משותפים לכולם.
כי אחרת זו לא באמת מדינה.
זו שיטה של פריבילגיות ומעמדות שמתחפשת למסורת.
וכל עוד אנחנו מפחדים לקרוא לבעיה הזאת בשם, היא רק תלך ותחריף.
ואנחנו נמשיך לשלם את המחיר, אנחנו, אותם "לא ישראלים אמיתיים" וגויים, כפי שחלק מהם רואים אותנו.
ולסיום, קצת מהסיסמאות שלהם עצמם. בלי פרשנות. רק ציטוטים:
"נלך לכלא ולא נתגייס",
"בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים",
"טוב למות חרדי מאשר לחיות חילוני",
"חוק הגיוס הוא הסכמה לרצח עם",
"נמות ולא נתגייס".